מדיניות ההיתרים היא אחת מאמצעי השליטה המרכזיים של ישראל בחיים האזרחיים הפלסטיניים. מדובר בכ-105 סוגים שונים של היתרים ואישורים באמצעותם ישראל אוכפת ועוקבת אחר תנועתם של פלסטינים בין הגדה המערבית, ישראל ורצועת עזה וכן אחר תנועת פלסטינים לחו״ל. רבים מההיתרים הם היתרי עבודה בישראל או בהתנחלויות, אולם היתרים רבים אחרים נוגעים לכניסה לישראל על מנת לבקר, לעבוד, להתפלל, ללמוד או לקבל טיפול רפואי.
עד 2020, פלסטיני שרצה לקבל אישור לעבוד בישראל היה צריך לקבל אותו תוך היקשרות לקבלן אחד. כך התפתחה ״תעשיית אישורים״ במסגרתה העובדים היו נדרשים לשלם לקבלן/מתווך סכום של כ-2500 ש״ח בחודש על מנת לזכות באישור עבודה ומחויבים לעבוד עם קבלן אחד בלבד. במרבית המקרים העובדים הפלסטינים שהגיעו לעבוד בישראל עבדו בעבודות דחק, שסכום התיווך היה חלקה הארי של משכורתם. בנוסף, כבילת העובדים למעסיק אחד פתחה פתח להתעמרות בעבודה. בעקבות עתירה של ארגוני זכויות עובדים לבית המשפט העליון, כיום פלסטינים יכולים לעבור בין מעסיקים.
בנוסף לאישורי העבודה והיתרי הכניסה, ישראל מפעילה גם מערך היתרים לתפילה במסגד אל-אקצא ומקומות קדושים נוספים. כמו כן, יש בכוחה של ישראל להכניס פלסטינים ל״רשימה שחורה״ של מנועי כניסה. הכנסתו של אדם לרשימה השחורה מתבצעת לרוב על פי הערכות מודיעין או על בסיס עבר של עבירות ביטחוניות. לעתים עברה ביטחונית שביצע בן משפחה אחד עלולה להשליך על חופש התנועה של משפחה שלמה. מכיוון שרשימות אלה מנוסחות תחת הקשר ביטחוני, השיקולים והמניעים להכנסת אדם לרשימות אינם גלויים ואין קריטריונים מוגדרים על בסיסם פועל מנגנון הרשימות. כתוצאה מכך, מנגנון זה פרוץ במיוחד להפרות של זכויות אדם או התעמרות.
כך, ההיתרים משמשים חלק ממדיניות ״המקל והגזר״, שבמסגרתה האישור מהווה הטבה, והיעדרו מהווה סנקציה או עונש. לפי ארגוני זכויות אדם, מדיניות אישורי הכניסה והיתרי העבודה מהווים הפרה חמורה של חופש התנועה, הפולחן וזכויות העובדים של הפלסטינים בשטחים.
