״הנכבה״ – האסון בערבית, היא המונח ההיסטורי המקובל בקרב הפלסטינים והעולם הערבי למלחמה ב-1948 בה נכבשה פלסטין ההיסטורית בידי ישראל ובמהלכה גורשו כ-750,000 פלסטינים מבתיהם ואדמתם. את המונח טבע ההיסטוריון הסורי קונסטנטין זורייק, שכתב עוד בזמן המלחמה את ספרו ״משמעותה של הנכבה״. המשמעות שהיתה למלחמה ב-1948 על הפלסטינים מקבלת ביטוי ממשי כשמסתכלים על המספרים של הפלסטינים שעזבו לעומת אלה שנשארו בקרב הערים הגדולות, המרחבים הכפריים ובמדבריות הנגב. כך, למשל, ביפו וסביבתה, מתוך כ-100 אלף תושבים נותרו כ-4,000, בחיפה מ-74,800 נותרו כ-3,500 בלבד. במרחב הכפרי הפלסטיני נחרבו במהלך המלחמה יותר מ-400 כפרים ובנגב עזבו יותר מ-50,000 בדואים את אזורי מגוריהם.
לנכבה הפלסטינית הייתה גם משמעות כלכלית – הפלסטינים שיצאו את הארץ הותירו מאחוריהם רכוש רב שהולאם על ידי המדינה במסגרת ״חוק נכסי נפקדים״ שנחקק ב-1951. הרכוש הפלסטיני המולאם מילא את אוצר המדינה בנכסים ובכספים ונישל מאות אלפי פלסטינים מרכושם במקביל. על רקע זה, בזירה הפוליטית והציבורית הפלסטינית מתייחסים לנכבה כתהליך שנמשך עד היום, כשבמסגרתו מדינת ישראל פועלת באופנים שונים על מנת להמשיך ולדחוק את הפלסטינים מארצם.
בשיח הציבורי היהודי-ישראלי, הנכבה נתפסת כניסיון לקעקע את הלגיטימיות של מדינת ישראל ושל הריבונות היהודית בארץ. בשנות התשעים שינתה קבוצת היסטוריונים ישראלים שנקראו ״ההיסטוריונים החדשים״ את השיח המחקרי על 48 והוכיחה כי אכן התרחש גירוש של הפלסטינים בידי הצבא והמחתרות לפניו. בשנות ה-2000, במסגרת מאבק ציבורי על משמעותה של המילה, מפלגות הימין הישראלי ובראשן מפלגת ״ישראל ביתנו״ יזמו שורה של חוקים שנועדו למנוע את הדיון הציבורי על המלחמה. ״חוק הנכבה״ הוא פרי המאבק הזה, והוא אוסר על אזכור המושג במוסדות ישראליים רשמיים. למרות זאת, ״הנכבה״ היא עדיין מושג מכונן בקרב הפלסטינים בישראל ומחוצה לה. בכל שנה ב-15/5 מציינים הפלסטינים את ״יום הנכבה״ כיום זיכרון שנתי לחיים שהיו ואינם. במקביל, גם בקרב הימין הקיצוני הישראלי זכתה הנכבה לתחייה כשנציגיו בכנסת מאיימים חדשות לבקרים על הפלסטינים ב״נכבה שנייה״.
https://www.zochrot.org/villages/nakba_map/he
