הסכמי אוסלו הם שורת הסכמים שנחתמו בין ישראל והפלסטינים בין 1993 ל-1995 כהסדרי ביניים שנועדו לשמש כהסכמי הבסיס לשלום בין ישראל לפלסטינים ולהקמת מדינה פלסטינית עצמאית לצד מדינת ישראל.
הסכמי אוסלו נחתמו בשני שלבים – הסכם אוסלו א׳ והסכם אוסלו ב׳ – במסגרתם הכירו הפלסטינים בישראל כמדינה ריבונית והוקמה הרשות הפלסטינית הוקמה כגוף זמני שנועד לשמש הבסיס הארגוני של המדינה הפלסטינית העצמאית שתוקם. בנוסף, ישראל מצדה התחייבה למסור את השליטה על כלל היבטי החיים האזרחיים בעזה וביריחו לרשות הפלסטינית ולהסיג את כוחותיה מערים אלה. בהמשך חולקו השטחים בגדה המערבית ובעזה לשטחי A, B ו-C שנועדו לסמן את חלוקת האחריות האזרחית והביטחונית החדשה בין ישראל והרשות הפלסטינית עד לחתימתו של הסכם הקבע בין הצדדים. החלוקה הזו עומדת עד היום.
חלקים גדולים בציבור הישראלי והפלסטיני התנגדו לוויתורים שנכללו בהסכמים. בקרב הציבור הישראלי, הציונות הדתית והימין התנגדו בתוקף להסכמים ופעלו לבטלם. בקרב הציבור הפלסטיני, היו אלה תנועת החמאס וארגון החזית העממית שפעלו על מנת לטרפד את ההסכמים. במסגרת התנגדותם לתהליך אוסלו, הגבירו הארגונים הפלסטיניים את פיגועי הטרור בערים הישראליות. המתנגדים הישראלים להסכם, יצאו בשורה של הפגנות נגד הממשלה ולפעולות אלימות שכוונו נגד אזרחים פלסטינים. פעולות אלה, הן מצד הארגונים הפלסטיניים והן מצד הימין הישראלי, נועדו לחבל בהתקדמות ההסכמים.
ב-4/11/1995, ראש הממשלה, יצחק רבין, נרצח בידי יגאל עמיר, סטודנט למשפטים מאוניברסיטת בר אילן ותלמידם של הרבנים גינזבורג ודב ליאור שהתנגדו להסכמים. ברצח ראש הממשלה, על פי הפרשנות המקובלת, סתם עמיר את הגולל על האפשרות שהסכמי אוסלו יבשילו לכדי תהליך שלום ממשי. כך הפכו הסכמי ביניים לתשתית למצב זמני-קבוע חדש. במסגרת מצב זה, המשיכה ישראל להגדיל את מספר המתנחלים בשטחים הכבושים ולאכוף משטר צבאי על הפלסטינים, בזמן שארגוני טרור פלסטינים בשטחים ממשיכים להתעצם ולסכן את חייהם של אזרחים ישראלים.
