הרס ופינוי בתים היא אחת הפרקטיקות המרכזיות שישראל משתמשת בהן מול פלסטינים בשטחים שתחת שליטתה, בין אם מדובר בפלסטינים בעלי אזרחות או תושבות ובין אם לא. רבות מהריסות הבתים, בשטחי ישראל, בגדה ובמזרח ירושלים, נעשות בתואנה כי המבנים נבנו בצורה בלתי חוקית ומבלי שהצטיידו מקימיהם באישורים המתאים, אולם ישראל גם הורסת בתי מחבלים כצעדי ענישה והרתעה.
בתוך שטחי מדינת ישראל המדינה הורסת בתים בישובים ערביים בנגב, במרכז ובצפון, בטענה כי הם נבנו ללא ההיתרים המתאימים. עם זאת, ארגוני זכויות אדם הראו לאורך השנים כי יישובים ערבים בישראל סובלים ממחסור כרוני בתוכניות מתאר ואישורי בנייה, וכמעט שלא ניתן לבנות באופן חוקי ביישובים אלו. בגדה המערבית ובמזרח ירושלים ישראל הורסת בתים משתי סיבות עיקריות – בנייה בלתי חוקית וכענישה על ביצוע פעולות טרור. מדיניות ההריסה כענישה היא תולדה של התקנות הבריטיות לשעת חירום מ-1945 וישראל החלה להשתמש בה עם כיבוש השטחים ב-1967. ב-2005 בג״ץ קבע כי יש להפסיק עם מדיניות זו אך היא הוחזרה לשימוש ב-2008 על ידי שר הביטחון בוגי יעלון בתואנת יעילותה ככלי מרתיע. ארגוני זכויות אדם וחוקרים מראים כי מדיניות הריסת הבתים איננה מרתיעה והיא ענישה קולקטיבית שמושתת על משפחות המחבלים, בניגוד לדין הבינלאומי. יתרה מכך, מחקר שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה מראה כי המחיר שגובה הריסת הבתים עולה על התועלת וכי לא זו בלבד שהרס בתים אינו מרתיע, הוא למעשה מעודד אלימות.1
1ראו, עמיחי כהן וטל ממרן, ״עלות ללא תועלת במדיניות הריסת הבתים״, המכון הישראלי לדמוקרטיה.
