הר הבית, כפי שהמקום נקרא במסורת היהודית, ומתחם אלאקצא או חראם א-שריף כפי שהוא נקרא במסורת המוסלמית, הוא המקום הקדוש ביותר בתחומי ארץ-ישראל/פלסטין ככלל ובירושלים בפרט. לפי המסורת היהודית, המקום שוכן על הר המוריה, אליו הביא אברהם את יצחק על מנת לעקוד אותו. אברהם הניח את בנו על אבן השתייה – האבן שעליה מושתת העולם, שגם היא שוכנת על ההר. במסורת המוסלמית הנביא מוחמד עלה השמיימה מהנקודה המערבית ביותר בהר כשהוא רכוב על גבי בהמתו המכונפת – אלבוראק. הכינוי "הר הבית" ניתן למקום מכיוון ששם שכנו שני בתי המקדש שהוקמו בירושלים. בית המקדש הראשון שכן במקום מהמאה העשירית עד למאה החמישית לפנה״ס, ובית המקדש השני שכן שם מהמאה החמישית לפנה״ס עד לשנת 70. לאחר כיבוש העיר בידי האימפריה המוסלמית במאה השביעית, נבנו במתחם שני מסגדים – כיפת הסלע שהוקמה במקום בו עמדה אבן השתייה ומסגד אלאקצא העומד בנקודה הקיצונית ביותר בהר במקום ממנו עלה הנביא מוחמד לשמיים. המתחם כולו נקרא בפי המוסלמים המתחם הקדוש (אלחראם א-שריף).
מלבד היותו המקום הקדוש ביותר בארץ, הוא גם בעל חשיבות רבה בהיסטוריה המודרנית ובפוליטיקה האזורית והמקומית. תחת הבריטים, בהר הבית התחילו העימותים הראשונים בין יהודים וערבים במהלך מאורעות תרפ״א (1921) ותרפ״ט (1929). מאז המלחמה ב-1967, לאחר שכבשה ישראל את ירושלים מידי הירדנים, המתחם עומד במרכזו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני והפך לכלי פוליטי מלבד להיותו לסמל דתי ותרבותי. עבור הפלסטינים כל פגיעה בקדושתו המוסלמית של ההר משולה לפגיעה בכבוד הלאומי, ועבור היהודים הכותל המערבי הוא הסמל המרכזי לחזרת היהודים לארצם. בנוסף, בקרב היהודים בני הציונות הדתית החלה בעשורים האחרונים מגמה הקוראת ליהודים לעלות להר ולהתפלל בו, כשתנועות דתיות שונות שואפות להקים במקום את בית המקדש השלישי, במקום כיפת הסלע. על פי רוב הרבנים ופוסקי ההלכה ביהדות, העלייה להר אסורה ליהודים.
