עם כיבוש השטחים ב-1967 ישראל החלה לשלוט בצורה בלעדית במקורות המים המשותפים לישראל ולפלסטינים. מתוקף הסכם אוסלו ב׳ ישראל קיבלה לידיה שליטה בכ-80 אחוז ממקורות המים בגדה המערבית. מקור המים המרכזי בגדה הוא אקוויפר ההר, שישראל מחזיקה עד היום בשליטה על רובו למרות שבהסכם מוגדר כי השליטה הישראלית בו תימשך חמש שנים בלבד. בשל שליטתה של ישראל על מקורות המים, הרשות הפלסטינית נאלצת לרכוש מים מישראל, ואלו הפכו עם הזמן לקלף מיקוח. גם רבות מתשתיות המים ברחבי הגדה עוברות בשטחי C המצויים בשליטתה המלאה של ישראל. תשתיות אלה סובלות מליקויים רבים וישראל נוטה לא לאשר את המיזמים הדרושים לשיקומם.
כתוצאה מאספקת המים הבלתי סדירה, קהילות רבות בגדה המערבית סובלות ממחסור במים ורבים מתושבי הגדה נאלצים לאגור מי גשמים ולמצוא פתרונות אחרים למצוקת המים. פתרונות אלה אינם סדירים ורגישים למשבר האקלים שמוביל לעונות גשמים בלתי סדירות. קהילות הרועים והבדואים באזורי בקעת הירדן ודרום הר חברון חיות לרוב ביישובים ארעיים נטולי תשתיות מים מספקות, ולכן רגישות במיוחד למחסור במים.
לעומת הפלסטינים בגדה המערבית, ההתנחלויות הישראליות זוכות לאספקת מים רציפה בכל ימות השנה. בתוכנית האב של רשות המים שנוסחה ב-2016, התגלה פער של כ-40 אחוז בין כמות המים שמסופקת ליהודים לעומת זו שמסופקת לפלסטינים.
